על מדיה חברתית ופילפילונים מסכנים
האנשים הנחמדים של ארגון PETA (שנלחמים על זכויותיהם של בעלי החיים) רצו בסך הכל להעביר מסר חשוב מבחינתם: אל תלכו לקרקס (במקרה הזה קרקס האחים רינגלינג) שכן, סביר שהפילים שבו עברו התעללות קשה בצעירותם. את המסר החזק, המלווה בשלל תמונות קשות לצפייה הם שלחו כציוץ, המפנה לאתר שלהם, לקבוצה של 150 אמהות בלוגריות אמריקניות, מה שהחל מהומה לא קטנה והפך לדרמה בפני עצמה בזירת המדיה החברתית. הסיבה: האמהות העצבניות לא אהבו את ה'התקפה' המקווונת וחלקן הגיבו באגרסיביות לא כל כך חינוכית. הסיבה היתה די פשוטה: האמהות הבלוגריות, שכבר צברו די הרבה כוח בזירה המקוונת, לא אהבו את המשלוח הקולקטיבי. "האם העובדה שאני אמא שכותבת בלוג ומחזיקה חשבון טוויטר", כתבה אחת מהן, " אומרת שאני צריכה לדאוג לגורי פילים? לא ולא". ולא, היא לא נמנתה על העוקבים של הארגון בטוויטר ומבחינתה דובר בספאם.
הבעיה כפי שקל לזהותה אינה בפילים המסכנים, בהזדהות עם מטרת לוחמי החופש לחיות, או באהבת חיות לשמה. הבעיה היתה בעובדה שמומחי השיווק, אנשי המדיה החברתית של ארגון PETA לא הבינו עד הסוף את המשמעות של הובלת מהלך במדיה החברתית. במקום לפתוח בשיחה עם קהלי היעד שלהם הם עסקו ב"שיווק להמונים" – וההמונים, במקרה הזה, האמהות, לא אהבו זאת. הרעיון בבסיסו, צריך להודות, היה לא רע: בואו נשתמש במדיה החברתית כדי להסב את תשומת הלב לבעיה ונקווה שהרעש שניצור באינטרנט יהיה אדיר: אנשים יראו את התמונות, יעבירו לחברים ואלה לחברים ובסוף אולי משהו ישתנה. אכן רעיון לא רע, רק שהוא לא לקח בחשבון נתון בסיסי אחד: כשמישהו מנחית עליך מסר שיווקי (וכן, גם הצלת פילפילונים הוא מסר שיווקי) ממש לא משנה באיזו עטיפה אתה מקבל אותו. היום זה פילים, מחר זה יהיה חיתולים ירוקים.
אנשי המדיה החברתית שמאחורי הקמפיין המצולם, שכחו את כללי היסוד מרוב התלהבות: מה שנשלח אלי צריך גם לעניין אותי. אז נכון, כדי לעשות זאת צריך לרדת לרזולוציה שאולי אין כל מצב ריאלי להגיע אליו כיום, אבל, האלטרנטיבה שהעדיפו – לעשות שימוש במודל של 'שידור המוני' בתוך מדיה חברתית – הוכחה מהר מאוד כטעות. אבל, רק רגע, אולי בעצם לא??? הרי הם לא באו ל'מכור' מוצר כלשהו. הם באו לעשות כמה שיותר רעש ברשת ולהסב תשומת לב לבעיה… אז, אולי הם כן הצליחו?