אני גם כבר מזמן לא נעלב מכאלה שאומרים לי "אפרסם את הידיעה מחר", וכש"מחר" מגיע, לא דובים ולא יער וכמובן שלא ידיעה. הפנמתי כבר את העובדה שבמרבית המקרים הפירוש היותר נכון למה ששמעתי הוא: "אני בעצם לא הולך לפרסם את זה מחר, אבל, אני מבטיח, כי זה אולי ייתן לי עוד קצת שקט תעשייתי לכמה ימים". וכאן מגיע הקטע המדהים ביותר: למרות שאני מכיר את הפרשנות ולמרות שאני יודע שמדובר במריחת זמן ששום דבר לא ייצא ממנה, אני עדיין ממשיך להשלות את עצמי שאולי בכל זאת זה יתפרסם ומפסיק לרדוף אחרי אותו עיתונאי (או עיתונאית). היתה כאן הבטחה, לא?

אבל, זה נעשה יותר ויותר ביזארי מנקודה זו ואילך… בלא מעט מקרים, אחרי שאני חוזר לאותם אנשים, ימים אחרי שפיזרו את ההבטחה, הם שואלים אותי במלוא התמימות "אז למה לא הזכרת לי?", או, "אם ראית שאני לא חוזר אליך, למה לא הרמת טלפון?". מה שבעצם הם אומרים לי זה ש"בהחלט מקובל שאני לא עומד בהבטחות שלי, אבל, ממש חמור שלא הסבת את תשומת הלב שלי לכך"… ובמילים אחרות: הם מאשימים אותי בכך שלא ניהלתי להם את סדר היום והעדיפויות שלהם…

מה שיותר מוזר, או, אולי, מפחיד, שאני ממשיך לשחק את המשחק הזה והופך בהדרגה ליומן אנושי. אני כבר לא מנהל רק את יומן הפעילות שלי, אני מנהל את יומני הפעילות של הלקוחות שלנו ושל העיתונאים עימם אני עומד בקשר. שלא תבינו אותי לא נכון. זה לא שהם לא רוצים לעמוד בהתחייבות, או בהבטחה. יש כאן פשוט מקרה ברור של צד אחד שמאוד עסוק ולחוץ, החייב להתמודד עם עשרות שכמונו (אנשי יחסי ציבור נודניקים ברמה כזו או אחרת) ומצד שני מי שבחלק מהזמן זו עבודתו. כמי שהיה עיתונאי בעבר (הרחוק רחוק) אני עדיין זוכר כמה מפתה שלא לפתוח יומן ולרשום, אלא להסתמך על היחצנ"ים הנמרצים, אשר יעשו הכל כדי להזכיר לך את דבר קיומה של מסיבת העיתונאים בשבוע הבא.

ובכל זאת, אני תמיד מעדיף לקבל תשובה שלילית במיידי מאשר תשובת "אולי", או "כן, כן, אכניס את הידיעה במדור של יום ראשון הבא", כשאין מאומה מאחורי המשפט הזה. כך אני יכול לבדוק אלטרנטיבות חלופיות ולא לשבת ולחכות לתגובה שלא תבוא.

אבל, רק רגע, סליחה, אני חייב לסיים כעת, רשום לי לתזכר את העיתונאית ההיא שיש לה בעוד חצי שעה שיחה עם לקוח של המשרד.