אני לא יודע כמה אנשי יחסי ציבור אתם באמת מכירים, אבל, אם יש לכם במלאי מדגם מייצג של התעשייה, אתם בוודאי כבר יודעים שמדובר, ללא כל ספק, באחת מהחבורות היותר פרנואידיות שיש בנמצא. אם נתקלתם במקרה באיש/אשת יחסי ציבור שאינם מסתכלים כל הזמן מעבר לכתף, בדקו את רמתם המקצועית. זוהי תכונה שבאה יחד עם העיסוק במקצוע.

וכן, גם אני כזה. רק שאני אוהב לקרוא לבעיה "חשיבה ותכנון לטווח ארוך"…

אני מעריך שבעיסוק שלי התכנון קדימה ושאלת כל השאלות ה'מוזרות', שבדרך כלל אתה לא אמור בכלל לשאול, הם הכרחיים. יש הרבה דברים בשלם אתה דואג אם אתה בעסקי יחסי הציבור. איך יפרשו העיתונאים את הסיפור? איזה משברים יש באופק? מה יקרה אם האורח מחו"ל שמגיע למסיבת העיתונאים יחטוף חום גבוה? נשמע דבילי, אבל, המנטרה היא עדיין "תכנן לגרוע ביותר וקווה לטוב". מתכון נפלא להרבה שעות מחוסרות שינה. וכמו שאני אומר תמיד לתקציבאים אצלנו, אם אתם לא יכולים לעמוד בחום המטבח, לכו להיות גננים.

אבל, אז מגיעה הנקודה בה הפראנויה ה'בריאה' הופכת ללא בריאה. יותר מדי ממנה, יותר מדי חשיבה על סצינריו עתידיים ואתה מגלה שאתה עם הראש בקיר. והעסק רק מזין את עצמו. פעם אחת משהו משתבש ואתה כבר נותן לעצמך הצדקה לכל שאר הפעמים בהן ירדת מהפסים. במקרה שכזה, לדעת מתי לעצור עושה גם את כל ההבדל בין להמשיך ולהרוויח על התיק ובין לשרוף את הרווח שלך בתיק (וגם את קצות העצבים המרוטים).

על פי רוב, הדרך לניהול הפראנויה היא פונקציה של נסיון איש יחסי הציבור. למתחילים הצעירים אין כמעט פחד והם רצים קדימה בלי לחשוב – עד התקלה הראשונה. אז הם משלמים את המחיר במלואו, מפנימים ולומדים. הוותיקים כבר ראו וחוו הכל ובמרבית המקרים יכולים להתמודד עם כל תקלה צפויה ובלתי צפויה. הבעיה העיקרית היא תמיד היכן שהוא באמצע, כאשר התקציבאי המטפל בתיק בעל מספיק נסיון להבין את ההשלכות, אבל, קשה לו לשים את רמת הסיכונים בפרופורציה המתאימה

.

אני בכל מקרה, אעדיף לגייס לשורות המשרד יחצ"נים בעלי פרנויה קלה (לא לפני שאני מוודא, שיש להם ביצים. גם לבנות כמובן) על פני חסידי שיטת ה"יהיה בסדר" ו"אל תדאג" ולנסות לחנך אותם לראייה נכונה של הקורה סביבם. פראנויה היא בסדר, כל זמן שתישאר "פראנויה בריאה".