כריס פאדג'ט עשה החודש רק 48 דולר. קצת רחוק מהיעד של 500 הדולרים ויותר אליהם "ניתן להגיע בקלות", על פי מפעילי האתר PayPerPost , אבל, לא רע בהתחשב בעובדה שכל מה שכריס עשה היה להמליץ בפוסט אחד בבלוג הפופולרי שלו, על הלימודים המקוונים של אוניברסיטת קאפלה ובפוסט שני על "מרפאת השיניים שרלוט – המרפאה לכל המשפחה" (ויש גם מספר טלפון לקביעת פגישה).

המיזם של PayPerPost עלה לאוויר בול לפני שנה, ביוני 2006. בינתיים הוא נשמע כעסק די מצליח. בתחילת יוני השנה הוא אף הצליח לגייס סכום של 7 מיליון דולר (סיבוב גיוס שני), מה שאומר שיש שם מישהו שמאמין במודל העסקי של החברים שמאחורי.

6500 מפרסמים רשומים במאגר החברות שלו, ורשימת ה- CCC שלו (כלומר, ה- Consumer Content Creators) שמונה כ- 25 אלף חברים, יצרה כבר למעלה מ- 125 אלף תכנים שונים (טקסטים ווידאו) שקידמו מוצרים, שירותים וחברות באמצעות בלוגים – תמורת תשלום הולם.

החברים גם אוחזים בקוד אתי. בבסיסו עומדת ההכרזה על שקיפות מלאה. הבלוגרים, במסגרת תקנון האתיקה המקצועית שלהם, חייבים לציין בתוכן אותו הם העלו, כי יש בינהם ובין מפרסמים קשר מסחרי. השיטה פשוטה: הבלוגר מתחייב לשתול בפוסט בו הוא עושה קידום מכירות, או חושף, מוצר, שירות או חברה, תגית מזהה – סמל גרפי המשמש גם כלינק לאתר המפרסם. עיון מדוקדק באותיות הקטנות מגלה את המלכוד: אחרי שכתבת את הפוסט וסגרת את התנאים הכספיים אתה חייב להעביר את הטקסט שלך לאישור המממן שלך. ואפרופו תנאים כספיים: ניתן להרוויח כאן מסכום של 5 דולר בחודש ועד אלפי דולרים בחודש. כמה שהבלוג שלך פופולרי יותר – כך יש סיכוי שגם תרוויח יותר.

עד כאן טוב ויפה. אם כגרפומנים אפשר להרוויח עוד כמה שקלים/דולרים וגם להנות מהכתיבה (והחשיפה) מדוע בעצם לא? אז זהו, שלא. בלוגרים רבים אוהבים להגדיר את עצמם כשלב ההתפתחותי הבא של העיתונות. הם מתחילים להיות מוזמנים למסיבות עיתונאים, משרדי יחסי ציבור מעבירים אליהם מוצרים לבחינה ומגיבים לפוסטים שלהם, ובקיצור, רבים מהם קיבלו כבר את חותמת הלגיטימציה של השתייכות ל"אמצעי תקשורת מקוון", מה שמביא לשאלה המתבקשת: האם מי שניזון מבלוגים במסגרת התפריט החדשותי היומי שלו צריך לגלות עירנות יתר? האם כל אימת שאני קורא חוות דעת חיובית על מוצר, או שירות כלשהם אצל בלוגרים הנחשבים בעיני, אני צריך לבדוק בשבע עיניים שהם אכן לא 'מכורים' מראש? להתחיל לחפש את התווית האומרת "מישהו בעצם משלם לי אז אני כותב על…"? כן. התשובה היא כן.

והערת ביניים: התשובה צריכה תמיד להיות "כן", כשאתם באים במגע עם אמצעי תקשורת. לא רק במקרה של בלוגים. צריך תמיד לפקוח עיין, ואוזן, ועוד חושים, ולנסות תמיד להבין מה מסתתר מאחורי הידיעה התמימה. שכן מאחורי כל סיפור עיתונאי באשר הוא – תמיד אפשר למצוא את מי שמרוויח מהפרסום.

ועכשיו תשאלו, רק רגע: מה ההבדל בין בלוגר שמכר את נשמתו לדולר הירקרק ובין כתבת התיירות בעיתון יומי שהקריבה סוף שבוע שלם מזמנה והלכה לחוות על בשרה ביקור בספא חדש ביערות הגליל, כולל מסכת שלמה של טיפולים? או, איך אתם מתייחסים לכתב ההייטק שחזר זה עתה ממלון 5 כוכבים דה לקס, הממוקם בלאס וגאס (כולל טיסה במחלקת עסקים, כולל ארוחות במסעדות פאר וטיסה במסוק מעל סכר ההובר הקרוב)?, שהייה שבמסגרתה ראיין במשך שעתיים את מנכ"ל החברה? נכון, לטובת כיסוי התחת המתבקש, תקראו (במקרה הטוב) מתחת לכתבה כפולת העמודי