לא זוכר איפה ראיתי את הידיעה, אבל, היא סיקרנה אותי עד כדי כך שהלכתי לחפש את מקורותיה. יכולתי לנחש שמי שעומד מאחורי הכותרת הנשכנית "האם גוגל הופך אותנו לטפשים?" עומד ניקולאס קאר, מה- Atlantic Monthly, מי שבעבר כבר פיקפק לא פעם, ובקול רם, בערכה של הטכנולוגיה ובתרומתה לחיינו. המאמר של קאר שעשה קצת רעש היכן שצריך, עושה שימוש בשלל אנקדוטות ומחקרים כדי להוכיח עובדה שלהערכתו אין עליה מחלוקת: המוח של כולנו מסתגל לדרך שבה רשת האינטרנט מגישה לנו מידע, תוך שאנו מגלים פחות ופחות עניין במאמרים ארוכים ובספרים.

ניסויים פסיכולוגיים ומחקרים נוירולוגיים ארוכי טווח אולי מתבצעים ממש ברגעים אלה ממש, ויספקו, כשיצאו, תובנות מבוססות על מה באמת קורה לנו, אבל, לפחות על פי תוצאות בדיקות קצרות טווח, כמו זו שערכו ב'לונדון קולג", בהחלט מסתמן שינוי בצורת החשיבה שלנו. בעידן המסרונים והאינטרנט, אנו אולי קוראים יותר, אך, זו צורה שונה של קריאה. אנו עסוקים יותר בפיענוח מידע ונתונים מאשר בהבנת ההקשרים המנטליים, הסאב-טקסט והכניסה לעומק הנקרא.

קל היה לי להבין על מה הוא מדבר כי מהר מאוד גיליתי שאני בעצם לא ממש קורא את המאמר שלו, אלא רק מרפרף בין הפסקאות וההדגשים. אחרי שחייכתי פה ושם והנהנתי בראש כמה פעמים, וגמרתי (אלק) לקרוא, היה די ברור לי שהתיאוריה נכונה והאינטרנט באמת דפקה לכולנו את המוח (אולי לא ממש 'דפקה' אלא 'שינתה').

אני רואה את זה ביום יום, בעבודה השוטפת ביחסי ציבור. אנשים, ובטח שעיתונאים, לא מסוגלים לקרוא יותר טקסטים ארוכים. אם רוצים שהמסרים יעברו, צריך להאכיל אותם במנות מאוד קטנות. פיסקה פיסקה. ביס אחרי ביס אחרי ביס. ולהזהר שלא יהיו גושים. וזה מביא אותנו לאחד מכלי העבודה היומיומיים של מערך יחסי הציבור: ההודעה לעיתונות. אם להסתמך על המסקנות של קאר, צריך לזרוק לפח את המודל העכשווי של "ההודעה לעיתונות 150 מילה גג על עמוד אחד" ולהפוך אותה להודעה לעיתונות בת פיסקה אחת ולא יותר, שתספק, למי שרוצה, לינקים להרחבה בנושא.

התוצאה האפשרית, שאת ניצניה רואים כבר כיום, באמת מטרידה: חברות מפסיקות לתקשר החוצה כל מה שחשוד בהיותו קצת 'מורכב', את מה שהוא מעט קשה לעיכול. אין טעם, שכן אין מי שיקרא אותו.

האתגר לאנשי יחסי הציבור יהיה ביכולת לספר את הסיפור כולו בפרק זמן קצר ביותר, קצר בהרבה מזה אליו הורגלנו. אבל, לא רק. מעבר לכך, נצטרך ללמוד איך לייצר מסרים שלא רק חולפים ליד האוזן אלא גם נכנסים אליה. חברי למקצוע, טים דייסון, שמריץ אימפריית יחסי ציבור בעמק הסיליקון, מעריך שהפתרון לבעיה טמון פחות במסר ויותר במארז שלו ושולח אותנו ללמוד מה קורה בתעשיית הפרסום. שם, הוא אומר מתמודדים עם סוגיית ה- Short attention spans כבר שנים.

ברור לי שבשלב הזה (אחרי 429 מילים) רבים מהקוראים את הפוסט כבר עברו לבלוגים אחרים, אבל, לא אסיים אותו בלי אזכור של אחד הנסיונות היותר מעניינים שנעשו בתחום: ערוץ ה-BOB האמריקני (Brief Original Broadcasts) שכוון לגילאי 18-34, אבל בעצם יועד לכל מי שלא מסוגל לשבת אפילו חצי שעה מול הטלויזיה בלי לזוז בחוסר נחת. הכלל המנחה שם היה פשוט: אף תוכנית, תעודה, קומדיה, דרמה, לא אורכת יותר משמונה דקות והפרסום הוא חלק מובנה מהתוכנית.

אני מפנה בזאת קריאה פומבית ללקוחות 'דוניצה תקשורת' באשר הם: מי מכם מוכן להרים את הכפפה שאני זורק כאן בפניכם ומוכן שמסיבת העיתונאים הבאה שאנו מארגנים עבורו תימשך לא יותר משמונה דקות? נראה אתכם גברים.