אני אדם די רגוע, כך יכולים להעיד רבים ממכרי. באמת שקשה לעצבן אותי. אבל, לא לטעות. יש בהחלט סדקים בשריון הקשיח הזה והם הולכים ומתרחבים מדי יום, שעה שעה ובעיקר בוקר בוקר, עת אני בודק מה נחת בתיבת המייל שלי. התרגלתי כבר לחיות עם העובדה שכנראה לא עומד לי, שאני צריך תוספת אורך לאחד האיברים היותר מוצנעים בגוף, שקרוב משפחה רחוק שלי מבוטסואנה פתאום נזכר בי ורוצה בסך הכל שאעביר לו את מספר חשבון הבנק שלי לטובת ירושה כבדה, התרגלתי להצעות המפתות של שעונים מזויפים, של ספק האינטרנט שלי שבטוח שאני מועמד מתאים להרחבת הפס ושל בן הדוד של אשתי שמשום מה חושב שמעניין אותי לקבל מצגות של 5 מגה על פריחת החלמוניות בנגב. אני צוחק להם בפנים וזורק אותם לפח. אין תענוג גדול מזה.

אבל, יש באמת כאלה שמצליחים להפר את שלוות הנפש שלי. למשל? למשל ספאמרים מקרב קולגות למקצוע. למשל נציגי משרדי יחסי ציבור שמנסים להתגנב לתוך בלוגים של אחרים. הסקציה הראשונה מפגינה על פי רוב בורות וזלזול במקבלי הספאם שלהם. השפה תמיד תהיה עילגת, הכותרות צעקניות ומודגשות ומספר שמות התואר תמיד מרקיע שחקים. מי האידיוט באותו משרד יחסי ציבור שנתן אור ירוק לביזיון שכזה? מי אישר את התקציב? אני תמיד שואל את עצמי בתימהון ומייד אחר כך מתגנבת אלי תהייה נוספת: רק רגע, אם הם ממשיכים בפניות האלה, שוב ושוב ושוב, שעולות להם כל כך הרבה כסף, אולי הן מניבות תוצאות? יכול להיות שמישהו משתכנע מהספאם הזה לקחת אותם כמשרד יח"צ? אם כן – מגיע להם.

הכנופיה השניה מעצבנת אפילו יותר. ברגע שנכנסתי לקטגוריה של הבלוגרים ה'רציניים', אלה שאולי קוראים אותם, המשפיעים, האלה שמדי פעם פרצופם מבליח בעמוד הראשי של ה- TheMarker, נכנסתי למאגר המידע של כמה משרדי יחסי ציבור, תחת הכותרת "בלוגר שצריך להציק לו". וכך, מדי פעם נופלות בתיבת הדואר האישית שלי הודעות לעיתונות, כן, כן, "הודעות לעיתונות", על מרצים הודים שזכו להארה וכעת מגיעים אלינו לחלוק את הסוד, ילדי בתי ספר שתורמים לקהילה ואפילו דיווחים סדירים על פועלו של אותו דוגמן/שחקן/איש אשכולות שידוע בעיקר בגלל הריבועים שבבטנו.

בין הסוכנויות שמפנקות אותי בהוספה לרשימת התפוצה שלהן אני מזהה לא פעם שמות מכובדים. נכון, יש שם ברשימה גם את החבר'ה הצעירים, שחושבים שיחסי ציבור מסתכמים בלחיצה על 'סנד' שמכוון לכמה שיותר עיתונאים, אבל, לא פעם אני מקבל הודעות לעיתונות ומאמרים לפרסום גם ממשרדים מבוססים ורציניים יותר, נתון שבאמת ובתמים מטריד אותי. מהם אני מצפה ליותר.

ואל תבינו אותי לא נכון. אני מאוד בעד שגופים מסחריים ואחרים יחלקו מידע עם בלוגרים. אני מאוד בעד שהללו יהוו חלק מהזירה התקשורתית אליה צריך להגיע עם המסרים שלנו. אני גם בטוח שמי ששולח את הודעות הללו לעיתונות באמת ובתמים חושב שהוא צועד עם הזמן. הנה, הוא אפילו מתקשר עם בלוגרים! עם בלוגרים!!! אבל, מה הקטע של להכניס את כולנו לסל אחד ולרסס בתותח נגד מטוסים? עם יד הלב, אם אתם חושבים שככה זה עובד במציאות? אם כן, הלקוחות שלכם בצרה.

והערה אחרונה: אם שמתם לב לכל ההודעות שהגיעו אלי יש מכנה משותף אחד בולט: אין להן ולו מאומה עם מה שאני כותב… היי, אני רוצה לצעוק להם, אתם לא קוראים את מה שאני כותב? לא שמתם לב שבבלוג הזה כותבים בעיקר על יחסי ציבור? הלו?